בשנות ה-20 של המאה ה-20, עם התרחבותה המהירה של תל אביב, התעורר צורך דחוף בתכנון עירוני מסודר. לשם כך הוזמן בשנת 1925 מתכנן הערים הסקוטי הנודע, סר פטריק גדס, להכין תכנית אב לצמיחתה העתידית של העיר, בעיקר באזורים שמצפון למרכז הקיים. תכנית גדס, שאושרה רשמית ב-1929, לא הייתה רק מפה טכנית אלא ביטוי לתפיסה חברתית ואורבנית כוללת. היא התבססה על עקרונות תנועת "עיר הגנים" האירופאית, אך גדס התאים אותם במיומנות לתנאי האקלים, הנוף והתרבות המקומיים. 

התכנית הציעה רשת רחובות היררכית ופונקציונלית: צירי תנועה ומסחר ראשיים בכיוון צפון-דרום, שדרות מגורים רחבות וירוקות בכיוון מזרח-מערב שנועדו לאפשר אוורור טבעי וגישה נוחה לים, וביניהם רחובות מגורים קטנים ושקטים יותר, המאורגנים לעיתים קרובות בתוך "בלוקים" עירוניים עם גינות פנימיות או שטחים ציבוריים. גדס שם דגש רב על שילוב שטחים ירוקים ופתוחים במרקם העירוני, כולל פארקים וכיכרות כמו כיכר דיזנגוף המרכזית, שנועדו לשמש כמרכזי קהילה ופנאי. מטרתו הייתה ליצור סביבת חיים אנושית, בריאה ופונקציונלית, המאזנת בין צורכי הפיתוח לרווחת התושבים.

אף על פי שלא כל פרטי התכנית המקורית יושמו במלואם, תכנית גדס סיפקה את התשתית העירונית והרעיונית להתפתחות הייחודית של מרכז וצפון תל אביב, יצרה את המסגרת שאפשרה את בניית "העיר הלבנה" בסגנון הבינלאומי, והטביעה חותם בל יימחה על אופייה הפיזי והחברתי של העיר, שהוכר לימים כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.