האדריכלות הפוסט-מודרנית, שפרחה החל משנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20, היוותה תגובה מורכבת ולעיתים קרובות משועשעת וביקורתית כנגד העקרונות הנוקשים והאוניברסליים של האדריכלות המודרנית והסגנון הבינלאומי. במקום הפונקציונליות הטהורה, הקווים הנקיים וההימנעות מקישוטיות שאפיינו את המודרניזם, הפוסט-מודרניזם אימץ מחדש את העיטור, הצבעוניות, ההקשר ההיסטורי והתרבותי, ולעיתים קרובות עשה זאת תוך שימוש באירוניה, בציטוטים מסגנונות עבר ובשילוב אקלקטי של צורות וחומרים. סגנון זה מבקש לתקשר עם הסביבה והמשתמשים באופן ישיר יותר, לעיתים תוך שבירת סימטריה ושימוש בצורות גיאומטריות לא שגרתיות או סמליות. גם בתל אביב, החל מסוף המאה ה-20, ניתן לזהות השפעות פוסט-מודרניסטיות בבניינים שונים, בעיקר במגדלי משרדים ופרויקטים ציבוריים מסוימים, בהם ניכר ניסיון לחרוג מהקופסאות הפונקציונליות של העבר, לשלב צבע, חומרים מגוונים וצורות פיסוליות יותר, ולהוסיף עוד רובד למרקם האדריכלי המגוון ממילא של העיר, הכולל גם את "העיר הלבנה" והסגנון האקלקטי המוקדם יותר.