ב-1950 עברנו ממבנה ה"רפת" בפרדס חנה שם התגוררנו במשך שנה, לקומה ג' ברחוב החשמל 31 בתל אביב (היום בניין לשימור). במושגי אותם ימים הדירה שלנו נחשבה למרווחת: שלושה חדרי שינה גדולים חדר הורים, חדר ילדים וחדר אחד הושכר לדייר משנה. חדר אמבטיה קטן, מטבח קטנטן וצפוף, וסלון גדול יחסית שנוצר מאיחוד של שני חדרים.

באותה תקופה לא היו דודי שמש או דודי חשמל ונהגנו לחמם מים בדוד חשמלי עם ברז. כמה שעות חימום סיפקו לנו כמות של מים שלא הספיקה למלא את האמבטיה ונאלצנו לרחוץ במים רדודים. לעתים תכופות, בעת שמילאנו מים בדוד באמצעות המקלחון, היינו שוכחים לסגור את הברז, ולאחר שהדוד התמלא, גלשו המים החוצה והציפו את כל הדירה. שעות רבות בילינו עם סמרטוט כדי לייבש את הרצפה.

גם מכונות כביסה לא היו עדיין, ואת הבגדים המלוכלכים כיבסנו ידנית בעזרת שרה, הכובסת התימנייה שהגיעה פעם בשבוע מראש העין ושפשפה אותם על קרש כביסה (לוח עץ מלבני בעל חריצים או גלים). העבודה הייתה קשה ולכן הקפדנו על שימוש חסכוני בבגדים והחלפנו בגדים (כולל גרביים, תחתונים וגופיות) רק פעם בשבוע. אין זה פלא שתקופות ממושכות סבלנו מפטריות בין אצבעות הרגליים ולעתים מ"פרונקל" מוגלתי במפשעה.

בתחילה, גם מקרר לא היה לנו, ולכן נהגנו בכל יום לקנות רבע או שליש בלוק קרח ממוכר הקרח שעבר ברחוב עם העגלה שלו. את גוש הקרח הכבד היינו אוחזים בתפסן מיוחד דמוי מלקחיים וכדי שלא יימס נחפזנו לסחוב אותו הביתה, כשהוא מטפטף כל הדרך. הסחיבה הייתה כרוכה במאמץ לא קל. כשהגענו הביתה היינו מאחסנים את הגוש ב"ארון הקרח". בחורף היינו קונים רבע בלוק קרח ביום ובקיץ שליש. לעתים המוכר "הפיק" ארבעה שלישים מכל בלוק קרח. פלא מתמטי… לאחר כשנה, בזכות תפקידו של אבא, קיבלנו אישור מיוחד לרכוש מקרר חשמלי תוצרת פריג'ידר.

* * *

אהבתי לעמוד בקצה המרפסת הגדולה שלנו ולהשקיף על הרכבות החוצות את דרך פתח-תקווה (כיום דרך בגין). באותם ימים נהגה הרכבת לחצות את דרך פתח-תקווה עשרות פעמים ביום, לעתים רק לצורך מעבר ממסילה למסילה. כל חצייה כזו הייתה כרוכה בהורדת המחסום ועצירת המכוניות. באדנית שלאורך המרפסת גידלנו פרחים, שנהגנו להפוך אותם ל"מצנחים". בעזרת משקולות להבטחת שיווי המשקל, העפנו במהלך השנים לרחוב מאות "מצנחים" כאלה. במרפסת גידלתי גם צבים זוללי חסה שצואתם טינפה את הרצפה.

בדירה הסמוכה לדירתנו גרה משפחת רייכרט; מתחתנו, בקומה השנייה, גרו מנהיג "אגודת ישראל" ושר הסעד הראשון הרב יצחק מאיר לווין, וראש הטקס במשרד החוץ מיכאל (פריץ) סימון. בבעלות משפחת סימון היה כלב בוקסר גדול ומפחיד ושמו הקטור. במלחמת השחרור הקטור תקף חיילי אויב וחילץ פצועים תחת אש. הוא ספג מספר גדול של רסיסי רימון יד ויחד עם עוד כלבים, קיבל תעודת הערכה מצה"ל.

חדר המדרגות בבניין היה חשוך, כיוון שפתח הכניסה והחלונות היו עדיין חסומים בקירות מגן שהוקמו במלחמת השחרור במטרה למנוע מרסיסי פצצות לחדור פנימה. הקירות הללו, שנבנו מבלוקים לבנים, חסמו גם את כניסתו של אוויר צח לחדר המדרגות שתמיד היה מצחין משתן של עוברי אורח מזדמנים. לעתים, הייתי נתקל בחדר המדרגות בחולדות ענק מפחידות. כשהייתי נפגש עם חולדה הייתי קופא על מקומי עד שהייתה מסתלקת. במקרים שהבחנתי בה ממרחק גדול יותר משלושה מטר הייתי מגלה קצת יותר אומץ ומנסה להבריח אותה ברקיעות רגל.

הסיכוי להיתקל בחולדה היה גבוה יותר בחדר האשפה של הבניין. אחד מחובותיי כילד בן עשר היה "להוריד את הזבל". זו הייתה חוויה לא נעימה – שאריות המזון שלנו הסריחו בתוך הפח הביתי (לא היו אז שקיות אשפה מפלסטיק), פחי הזבל המתכתיים הגדולים שבחדר האשפה כבר היו חלודים ונוזלי האשפה זלגו מתוכם על הרצפה; לעתים, כאשר הייתי מרים את אחד המכסים, קפצו חולדות גדולות מתוך הפח והבהילו אותי. שנאתי את המטלה הזאת, ביצעתי אותה בלית ברירה ל"בקשתה" של אמא, וניסיתי לדחות את ביצועה ככל שיכולתי. אולי זו הייתה הסיבה לכך שכעבור שנים נמנעתי, ככל שיכולתי, מלהטיל משימה זו על ילדיי הצעירים וביצעתי אותה בעצמי…

* * *

עבורנו הילדים – הרחוב היה מרחב המחיה שלנו. מעשי השובבות שלנו, שנראו לנו אז טריוויאליים, היו, למעשה, עבירות של ממש שכיום היו מחייבות ליווי של קצין מבחן.

סחיבות מקיוסקים, למשל, היו לחם חוקנו. שלושה ילדים היו ניגשים לקיוסק. הילד מימין היה מסיח את תשומת לבו של בעל הקיוסק והילד משמאל היה "סוחב" ממתק מהדלפק; היינו עולים על הגג, משחקים שם ב"רופא וחולה", ומורידים תחתונים לילדות קטנות; בפורים התחפשתי לשודד, הלכתי ברחוב אלנבי, התנפלתי על ילדים קטנים ושדדתי את אקדחיהם. אני זוכר שהופתעתי מעצמת ההתנגדות אבל לא ויתרתי; התפלחנו לבתי קולנוע ללא כרטיסים דרך חלון בית השימוש או תוך כדי הידחפות זריזה בתור שבכניסה; היינו נעמדים בלילה באמצע הכביש, בעיקר בדרך פתח תקווה, וממתינים להגעת מכוניות. כשמכונית הייתה נעצרת ממש לידינו בחריקת בלמים – היינו בורחים. פעם עצרנו באופן כזה ניידת משטרה. השוטרים ירדו מהמכונית, תפסו אותנו ונזפו בנו. היה לא נעים. ככל הזכור לי, זה היה "תרגיל אומץ" האחרון שביצענו בכביש.

ועוד "תרגיל" מסוכן: כאשר הייתי שוכח או מאבד את המפתח לדירה שלנו, הנמצאת בקומה השלישית, הייתי יורד מהגג למרפסת המטבח שלנו או עובר דרך השכנים. בצמוד לדירתנו בכניסה השנייה, גרה משפחת ארזי. בנם אפי ארזי, לימים ממציא ויזם היי-טק, נהג לעבור מהמרפסת שלהם בחזית הבניין למרפסת שלנו וחזרה. המעבר הזה היה קשה יותר לביצוע כי לא הייתה נקודת אחיזה לידיים, ולכן גם היה הרבה יותר מסוכן מהמעבר שלי דרך מרפסת המטבח. את ה"תרגיל" שביצע אפי ארזי אני לא העזתי לבצע מעולם.

אחד ה"תרגילים" החביבים עלינו היה קשירת חוט דק לעמוד של תמרור שניצב על שפת הכביש. את החוט היינו מותחים לרוחב המדרכה בגובה של כמטר וחצי, ואת קצהו השני היינו קושרים לקופסת שימורים משומשת מלאה במים שהונחה על בליטה בבניין הסמוך. עובר אורח שנתקל בחוט היה מפיל על עצמו את קופסת המים והצהלה הייתה גדולה; היינו מייצרים גם "פצצות מים" מניירות מקופלים וזורקים אותן על העוברים והשבים מהגג או מהמרפסת שבקומה השלישית. לעתים שדרגנו את ה"פצצות" בתוספת חול וכך הפכנו אותן ל"פצצות בוץ". בכמה מהמקרים הנפגעים עלו בזעם לדירה שלנו.

דרך חדרי המדרגות של הכניסה שלנו ושל הכניסה השנייה של הבניין, ניתן היה לעלות לגג הבניין ושם נהגנו לבלות שעות רבות במשחקים שונים. קיומן של שתי כניסות לגג נתן לנו גמישות גדולה כאשר ברחנו מאנשים שנפגעו על ידנו. לא פעם היינו מסכנים את חיינו כשהיינו מדלגים מעל מעקה הבטון שסבב את הגג ומתיישבים על גגות הבטון של מרפסות הקומה השלישית –  כחמישה עשר מטר מעל פני המדרכה. מיותר לציין שלא היה דבר שימנע את נפילתנו לרחוב. באורח פלא אף אחד מאיתנו לא נפל, אך כולנו נהנינו מההתרגשות ומהפחד.

היינו משתמשים בחתיכת מראה שבורה לסינוור עוברים ושבים וגם כדי להציץ לבנות מתחת לחצאית (הנחנו את המראה על קצה הנעל ותחבנו את כף הרגל מתחת לחצאית); היינו מסירים מהמכוניות שחנו באזור סמלים ופקקים של ונטילים. פקקים כאלה הסרנו גם מאופניים. פעם אחת, לקראת חג הפסח הכנתי כיכר לחם ובמהלך החג זרקתי אותו לתוך מרפסת דירתו של הרב לוין שגר מתחתינו. להפתעתי הרבה, בני משפחת לוין סילקו את כיכר הלחם מהמרפסת ולא אמרו מילה להוריי.

* * *

באותם ימים לא היו מחשבים וטלוויזיה, ובמקרים רבים אף לא היה רדיו. רק לבודדים, כמונו, היה קו טלפון (מספר הטלפון בביתנו היה בן ארבע ספרות…) ומי חלם אז על טלפון סלולארי? הדירות היו קטנות ונטולות מיזוג אויר. במשך חודשים רבים היה חם מאד ולח, והיה קשה להישאר בתוך הדירה. מכל הסיבות הללו בילינו את מרבית זמננו ברחובות השכונה. רק שם יכולנו להיפגש עם החבר'ה, לשוחח ולשחק. מגוון גדול של משחקים עמד בפנינו:

"קרב תרנגולים": בדרך כלל שני מתמודדים, לעתים שלושה. כל מתמודד קופץ על רגל אחת כשידיו שלובות. המתמודדים דוחפים זה את זה והראשון שנופל או שרגלו המורמת נוגעת בקרקע – הוא המפסיד.

"קפיצת מקלות": מניחים שלושה מקלות במרחק של מטר או שניים זה מזה וקופצים "קפיצה משולשת" תוך הנחת רגל אחת בין מקל למקל. לאחר כל סבב מגדילים את המרחק בין המקלות. מי שנוגע במקל או שלא עובר את המרחק – נפסל. האחרון שנשאר הוא המנצח.

"הקפות" (או "דוּדֶס", כפי שכונה המשחק בצפון תל אביב): מיועד לשתי קבוצות. מחדדים את קצהו של מקל באורך כ-10 ס"מ ומניחים אותו בתוך עיגול המסומן על הקרקע (ה"בסיס"). באמצעות קרש באורך של כ-80 ס"מ מקפיץ אחד משחקני הקבוצה הראשונה את המקל לגובה, מכה בו בניסיון להעיף אותו למרחק גדול ככל שניתן, ומיידמתחיל לרוץ בין שלוש תחנות. הקבוצה השנייה מנסה לפסול את הרץ באמצעות העברה מהירה של המקל חזרה ל"בסיס". קבוצה שצוברת ניצחונות במספר סבבים גדול יותר – היא המנצחת.

"ארצות": מיועד לשני מתמודדים. על קרקע לחה מסמנים באולר מלבן באורך שני מטרים וברוחב מטר אחד ומחלקים אותו באמצע. כל מתמודד נמצא בחלק שלו, ובתורו משליך את האולר לעבר החלק של יריבו. מתמודד שהצליח לנעוץ את האולר בשטח של יריבו, מסמן קו גבול חדש ובכך מספח חלק מהשטח של יריבו לטריטוריה שלו. מי שאיבד את כל הטריטוריה שלו (כלומר לא נשאר לו שטח לעמוד עליו) – הוא המפסיד.

"סטנגה": שני מתמודדים עומדים משני צידי הכביש. בכל צד מסמנים שער ברוחב של כשלושה מטר. בועטים כדור, בדרך כלל כדור טניס. מותר לגעת עם הרגל בכדור פעם אחת בלבד ואז התור עובר ליריב. הבקעת "גול" נחשבת כאשר הכדור פוגע בתחום השער במדרכה של היריב ומוחזר למדרכה הנגדית. אנחנו נהגנו לשחק ברחוב מקווה ישראל, והיינו נאלצים להפסיק את המשחק בערך כל חמש דקות, כאשר מכונית הייתה עוברת ברחוב.

"ג'ולות": היו שלושה משחקים נפוצים – האחד מבוסס על שלוש גומות (ומעבר מגומה לגומה), השני מבוסס על גומה אחת שלאחר כניסה אליה השחקן זכאי לפגוע ביריב, והשלישי היה מבוסס על סידור שתי ג'ולות במטרה להוצאתן מה"בסיס". נדרשה מיומנות כדי לקלוע מרחוק לפגוע ביריב בעוצמה, או בדומה לגולף, להכניס הג'ולה לגומה. רובנו השתמשנו באגודל של כף יד אחת. בודדים הכירו את השיטה הבולגרית של העפת הג'ולה בעוצמה רבה באמצעות שתי ידיים מגובה המותניים, או שימוש בשתי אצבעות צלובות ששוחררו כמו קפיץ.

עמודו: מעיפים כדור לגובה וישר (אחרת השחקן נפסל) וקוראים בשמו של אחד הילדים. מי שקראו בשמו צריך לתפוס את הכדור, האחרים מתחילים לרוץ רחוק ככל שניתן. ברגע שהוא תפס את הכדור הילדים הרצים חייבים לעצור. בשלב זה התופס צריך לנסות ולפגוע עם הכדור באחד הילדים. אם הכדור פוגע באחד הילדים ללא נגיעה בקרקע – הנפגע נפסל ויוצא מהמשחק. אם הילד שעליו זרקו את הכדור תופס את הכדור – הזורק יוצא מהמשחק.

האנדס אפ ( :(Hands Upשתי קבוצות לוחמים מתפזרות בשטח, מתקדמות ומתחבאות. מי שאומר ראשון "הנדס אפ" ("ידיים למעלה") במרחק הקטן מחמישה צעדים – לוקח בשבי את הילד מהקבוצה היריבה.

גוגואים: משחק באמצעות גלעיני משמיש הדומה לבאולינג.

בנוסף שיחקנו "תופסת", "מחבואים" ו"מחניים" והבנות שיחקו גם "חמש אבנים", "קלאס" ו"קפיצה בחבל". בימי חורף קשים היינו משחקים בבית: "דוק", "ריכוז", "רביעיות" (קלפים), "סולמות ונחשים", "דומינו", "דמקה", "טינקס" (הקפצת עיגול פלסטיק צבעוני באמצעות לחיצה עם עיגול אחר במטרה לפגוע בקערה), ועוד.

* * *

בנוסף למשחקים, למעשי השובבות (התנכלויות לעוברי אורח תמימים) ולשוטטויות הסתמיות, יצרנו והרכבנו במו ידינו מגוון פריטים שימושיים –

כלי תחבורה (קורקינטים, עגלות ורפסודות), כלי נשק (בעיקר רובי חוליות ורוגטקות) וגם טלפון, שהיה עשוי משתי כוסות קרטון שחוברו זו לזו בחוט שפגט דק וארוך. היינו מותחים את החוט והכוסות שבקצותיו ממרפסת למרפסת, דיברנו אל תוך הכוסות והחוט העביר את הקולות. השימוש העיקרי בטלפון הזה היה שיחות ביני לבין דוד ארליך שהמרפסת שלו הייתה במרחק של שבעה-שמונה מטרים מהמרפסת שלנו.

רוגטקות: בנינו עשרות רוגטקות מענפים בצורת Y ומרצועות גומי שחתכנו מפנימיות של צמיגים. הרוגטקות היו "כלי נשק" פופולאריים אם כי שימשו בעיקר לפגיעה בציפורים וחתולים. מדי פעם חיפשנו "אויבים" שעליהם נוכל לכוון ולהפעיל את כלי נשקנו.

רובי חוליות: אלה היו כלי נשק מתקדמים, קטלניים ומסוכנים הרבה יותר. רובה החוליות היה בנוי מקרש עץ ששויף ועובד לצורת רובה. לחלקו הקדמי חיברנו גומייה עבה שהייתה נמתחת עד חלקו האחורי ונתפסת שם בהדק. לחלקה האחורי של הגומייה הצמדנו חוליית מתכת שבמקור שימשה כקפיץ שחיבר למסגרת של "מיטת הסוכנות" את הרשת שעליה הונח המזרון. כשהיינו לוחצים על ההדק, הגומייה הייתה משתחררת בעוצמה רבה, יורה את חוליית המתכת, וזו הייתה ניתזת במהירות רבה לכיוון המטרה, שהייתה בדרך כלל ציפור, יונה או חתול. חוליה כזו הייתה יכולה לעוף למרחק של כשלושים מטרים ואף יותר. רק בנס לא הוצאנו עין לאף אחד. אגב, המומחים והמהדרין הרכיבו לעצמם רובה שירה שתי חוליות בבת אחת.

מצוידים ברובים הללו העזנו לשוטט מחוץ לגבולות השכונה שלנו. פעמים מספר נוצר מגע עם חבורה של ה"אויב", אך לאחר קרב קצר היינו נסוגים במהירות לשכונה שלנו, שם הרגשנו בטוחים ומוגנים יותר (במקרי חירום היינו מזעיקים את אחד ההורים כדי לסייע לנו).

קורקינטים ועגלות: בעזרת קוּגֶלַאגֶרִים (מיסבים) משומשים שקיבלנו מבעלי המוסכים בסביבה היינו בונים קורקינט (עם שני קוּגֶלַאגֶרִים) ועגלה (עם ארבעה). עם כלי התחבורה הללו היינו טסים בכבישים, ובעיקר בירידות. איזה כיף!

רפסודות: בעקבות הגשמים ניקוו מים רבים באזור הסמוך לפסי הרכבת (כיום רחוב יד חרוצים) ונוצרו "אגמים" שאורכם מאות מטרים, רוחבם עשרות מטרים, ועומקם יותר ממטר. נהגנו לשוט באגמים הללו באמצעות רפסודות שבנינו מחביות ומקרשים. השטנו אותן להנאתנו במשך שעות. בעזרת מקל ארוך שנעצנו בקרקעית ה"אגם" דחפנו את הרפסודה לצורך התנופה הראשונית ולהגברת המהירות. בדרך נס לא נפלנו למים. במקרים אחדים, לאחר שה"משוט" שלנו נשמט מידינו ושקע במים, נסחפנו חסרי ישע לאמצע האגם, עד שרפסודה אחרת הייתה מגיעה לחלץ אותנו.

* * *

שיא הכיף היה הבילוי בלונה פארק ביפו, לשם הלכנו ברגל כדי לחסוך בהוצאות הנסיעה. לרכישת כרטיסים למתקנים השונים (מתקן רציני עלה חמישה גרושים ומתקן פשוט שניים וחצי גרושים) נדרשו בכל ביקור לפחות שלושים גרוש. זה היה סכום גבוה באותם ימים, ולכן הפך הביקור בלונה פארק לפעילות יקרה ונדירה יחסית.

נהגנו לממן את הכרטיסים גם באמצעות תווי נייר שהונפקו בראשית שנות החמישים על ידי "מגן דוד אדום" וערכם היה חצי גרוש. חצאי הגרושים הללו היו שווי כסף אבל לאחר התבלותם (והם התבלו במהירות), התמורה נשארה בידי "מגן דוד אדום". אנחנו, הילדים, היינו אוספים את תווי הנייר הבלויים ומנצלים אותם לבילוי בלונה פארק. מקור נוסף למימון הבילויים היו המטבעות שאספתי לאורך רציפי התחנה המרכזית. הייתי סורק רציף אחר רציף וכמעט תמיד מצאתי מטבעות  שאחד הנוסעים איבד. לא פעם הייתי בר מזל ומצאתי גם מטבע של חמישה גרוש.

* * *

כשנודע לי על פתיחת בית קולנוע "תמר" בסמוך לביתנו – התרגשתי מאד. היה זה בית הקולנוע הראשון בארץ שהקרין את אותו סרט ברצף מבוקר עד לילה. זה היה חידוש מהפכני: הצופים יכלו להיכנס לבית הקולנוע בכל זמן שהתאים להם, ואף לצאת ולחזור על פי רצונם. כך ניתן היה לצפות בסרט שוב ושוב.

ביום הפתיחה קמתי מוקדם, הגעתי בשעה שמונה בבוקר לפתח בית הקולנוע במרתף הפסאז' שברחוב אלנבי 111, והמתנתי לפתיחת הקופה. בשעה 10.00 נפתחה הקופה ותמורת 100 מיל קניתי את הכרטיס הראשון שמכר הקופאי של קולנוע "תמר" לסרט  "פנג הלבן". בבית הקולנוע הזה צפיתי מספר פעמים בסרט ה"אדם השלישי", סרט מפחיד למדי בכיכובו של השחקן אורסון וולס ובליווי מוזיקלי מופלא (אמא כעסה עלי שצפיתי בסרט שהיה מיועד למבוגרים). כמו כן צפיתי כמה פעמים בסרט "אנה" בכיכובה של סילבנה מנגנו המהממת והמְגָרָה, שהניפה את שולי המלמלה של שמלתה והציתה את הדמיון. הסרט הוצג ב"תמר" במשך למעלה משנה שבע פעמים ביממה.

 אהבתי מאד לצפות ביומני החדשות והתלהבתי במיוחד מסרטון חיל האוויר עם להקת ה"ספיטים" על רקע השיר "שורה, שורה". עשרות פעמים צפיתי בסרטון ובכל פעם אהבתיו יותר.

כבר בתחילת שנות ה-50 היה לקולנוע "תמר" גם צד אפל. לא פעם אחת התיישבו גברים לידי והתחילו למזמז אותי ברגל. לא הבנתי בדיוק מהם רוצים ממני, אבל הזדרזתי לקום ולעבור לכיסא אחר.

* * *

באותם ימים הייתה לנו מוטיבציה חזקה לאסוף ולאגור "רכוש". היו לנו מגוון של אוספים שהקדשנו להם זמן רב ותשומת לב ועשינו מניפולציות להגדלתם והשבחתם. בדרך כלל, ככל שהאוסף היה מוצלח יותר בכמותו ובאיכותו, התחזק מעמדו החברתי של בעליו.

אוסף בולים: לרבים מאיתנו היה אוסף בולים. באותה תקופה היו פחות מדינות, ולא נהוג היה להנפיק סדרות לאספנים בלבד, כך שניתן היה להשיג את כל הבולים מכל הארצות. האוספים כללו בולים משומשים בלבד. שעות רבות הקדשנו לאיסוף בולים מפחי האשפה, ממכרים ומשכנים; היינו מציצים בתיבות הדואר וכאשר אחד הדיירים קיבל מכתב עם בול שהיינו מעוניינים בו, היינו פונים אליו ומבקשים את הבול. לא פעם היינו מקצרים את התהליך ומורידים את הבול מהמעטפה עוד בהיותה בתיבת הדואר. זמן רב הוקדש להפרדת הבולים מהמעטפה – תחילה היינו משרים את המעטפה במים, ולאחר שהבולים נפרדו מהנייר, היינו מייבשים ומסדרים אותם באלבום. אבי, שעבד במשרד החוץ והרבה להתכתב, היה מקור חשוב לאוסף הבולים שלי. לימים, כשהבנתי שלא אוכל לאסוף את כל הבולים שבעולם התחלתי אוסף של בולים שעליהם מודפסות מפות. הבולים המשולשים נחשבו לבעלי הערך הגבוה ביותר.

זֶהָבִים: זה היה אוסף פופולארי, במיוחד בקרב ילדות. בקפידה רבה היינו אוספים ניירות עטיפה של פרלינים וסוכריות ומשתדלים מאד שלא ייפגעו בזמן הפתיחה. לאחר מכן היינו מיישרים את הנייר (בצידו הפנימי) באמצעות ציפורן האגודל, במטרה לבטל את כל הקפלים בלי לגרום לקרעים – משימה לא פשוטה. היו זהבים בכל הצבעים – כחול, אדום, ירוק, כסף, זהב – והכי נחשבים היו הזהבים בעלי הקישוטים – כוכבי זהב על רקע כחול, נקודות כסף על רקע אדום ועוד. בדומה לבולים גם בזהבים התנהל מסחר ער. הכי שווים היו הזהבים מתוצרת חוץ.

פְּרָסִים )במלעיל: Pra-sim): עוד אוסף פופולארי מאד בקרב הילדות – תמונות צבעוניות, בדרך כלל מודפסות על נייר מבריק, שהיו מצורפות למוצרים, ובעיקר לממתקים. היו סדרות רבות של מלאכים ופיות, מלכים ומלכות, נסיכות ונסיכים, פרחים וגמדים. היה מגוון גדול מאד שניתן היה לרכוש או להחליף, וערך התמונות נקבע על פי מידת נדירותן. זה היה עיסוק מרכזי מאד בזמן ההפסקות בבית הספר.

סמלים של קופסאות סיגריות: האוסף הזה היה מקובל יותר בקרב בנים. היינו אוספים ברחובות קופסאות סיגריות ריקות, ומניחים על הסמל פקק משומש של בקבוק ומשפשפים על המדרכה עד שהפקק היה חותך את הסמל על פי צורתו. היו סמלים "פּוּשְטִים" והיו סמלים שווים יותר בגלל נדירותם, למשל המלח של פליירס וסמל המותג של מטוסיאן. באחד הימים גילינו במקרה שקופסאות מסוג מסוים היו של מותג בלתי מוכר מחו"ל המצופה כולו בנייר של מותג מקומי. היינו מסירים בזהירות את העטיפה החיצונית (עם המותג המקומי) ואז היה מתגלה ראש אריה שהפך לסמל יקר ערך. בנוסף ל"החלפות" נהגנו לשתף את הסמלים במשחק המזכיר את "משחק המלחמה" בקלפים. עוד היינו אוספים קופסאות גפרורים, פרחים מיובשים וסמלי מכוניות (שהוסרו ממכוניות חונות).

ג'ולות: עוד אוסף ששימש גם ל"החלפות" אבל בעיקר למשחק. רוב הג'ולות (כדורי זכוכית בקוטר של סנטימטר אחד) היו רגילות אך היו גם ג'ולות מיוחדות – קטנות יותר או גדולות יותר, ובכל מקרה יפות יותר (למשל ה"פרפריות") וגם יקרות ונדירות. לשחקנים בעלי גאווה מקצועית היו בדרך כלל ג'ולות אישיות שרק איתם הם נהגו לשחק. לי היה לי אוסף מכובד של חמישים-שישים ג'ולות.

* * *

בכיתות ג' – ד' למדתי בבית הספר "אחד העם". כדי לקצר את הדרך לבית הספר היינו עוברים דרך פרצה בגדר פסי הרכבת, וחוצים את מסילות הרכבת בין רכבות נוסעות. מתקופת לימודיי בבית הספר זכור לי במיוחד המורה לחקלאות חיים קֶלֶר, אדם כריזמטי שמדי פעם נהג להחטיף לתלמידיו סטירות לחי מצלצלות.  בוקר אחד, ישבתי באחד מהספסלים האחוריים וכרגיל פטפטתי עם חברי לשולחן. קלר קרא לי: "דוד, גש אלי". על סמך מקרים קודמים דומים, ידעתי שכאשר אגיע לקלר אחטוף סטירת לחי מצלצלת. רעדתי מפחד. קמתי ונעמדתי קפוא במקומי. "גש הנה", קרא קלר שוב בקולו המאיים. התקדמתי שלושה צעדים ונעצרתי. "גש אלי", שאג קלר. התקדמתי עוד כמה צעדים ושוב נעצרתי. לאחר עוד צעקה של קלר, לא הייתה לי ברירה ופסעתי עד סמוך לשולחנו, בציפייה לסטירה הכואבת. "שב", אמר קלר.

* * *

מלכת הכיתה הייתה גילה. בלונדינית עם עיניים כחולות. כמו מרבית הבנים, חלמתי ופנטזתי עליה יום ולילה. הייתי מכין שיעורים כאשר אני אומר לעצמי: "למען גילה אעשה שיעורים". בהפסקה התפתח ויכוח מילולי נוקב בין הבנים לגבי השאלה: מי יזכה ב"חסדיה" של גילה. היום ברור שהוויכוח היה תיאורטי לחלוטין משום שכלל לא היה ברור מהם אותם "חסדים". לא היה כל מידע ממשי מה גילה באמת חושבת ומרגישה, וקרוב לוודאי שהיא כלל לא הייתה מודעת לרגשותינו.

הוויכוח המילולי לא הוכרע. לא נותרה ברירה ועברנו למאבק פיזי. הילד החזק בכיתה היה משה. הוא הכריע את כל הבנים והגיע תורי. בכל כוחותיי נלחמתי בו כאשר כל הזמן אני חושב על גילה. למענה הייתי מוכן לסבול מכות, ואומנם חטפתי. לאחר מאבק קשה השכיב אותי משה על הקרקע כשהוא מתיישב עלי בכל כובד משקלו. אומרים שכישלונות מחשלים אבל באותו רגע הייתי אומלל.

במשך שנים הייתי סקרן לפגוש את גילה המיתולוגית, וכעבור כ-40 שנה אכן פגשתיה. כשראיתי אותה חשבתי לעצמי: מה מצאתי בה? (וזאת ללא כל קשר לשינויים שחלו בה במהלך השנים)…

* * *

מדי יום, מייד לאחר שובנו מבית הספר היינו יורדים לרחוב להיפגש עם החבר'ה – שמואל ואחיו שמעון (שִימָעלֶ'ה), ראובן בנו של הסנדלר, דוד ארליך, התאומים גדי ודני שהוריהם היו בעלי מסעדה, ואחותי רותי. לעתים הצטרף אלינו צביקה כאשר היה מגיע לבקר את סבו שגר בבניין שלנו, ובמקרים רבים נגרר אחרינו אחי הצעיר ג'וני.

בקומת הקרקע של הבניין שלנו ניצבו בית המלאכה לרצועות עור של נויפלד וסבלי "קבוצת המכונה". כילדי רחוב צברנו שעות רבות לצדם. אהבנו את העממיות שלהם ואת הכבוד שהם נתנו לאמא שלנו.

"מרחב המחיה" שלנו, שם הרגשנו כ"בעלי בית", היה ברחוב החשמל, רחוב מקווה ישראל, רחוב לבונטין ורחוב הרכבת עד לכיכר המושבות שבאותן שנים הייתה כיכר עגולה עם דשא. מתחם הפעילות כלל חצרות בתים, מגרש ריק, מדרכות וכבישים (באותם ימים היו מעט מכוניות).כאמור, לעתים היינו גולשים גם לאזורים סמוכים – למסילות הרכבת, לדרך פתח תקווה. כשהעזנו לחצות את כיכר המושבות לכיוון רחוב לוינסקי, היו נערי פלורנטין מגרשים אותנו משם במכות ובמקלות. היינו מבלים בשכונה עד לשעות החשיכה וחוזרים הביתה מלוכלכים מכף רגל ועד ראש. אמי הייתה קוראת בקול רם מחלון דירתנו שבקומה השלישית "David'el come home", ואולם אני התעלמתי מקריאותיה הנואשות.

למרות התקופה הקצרה יחסית שבילינו ב"שכונה", היא נחרטה עמוק בנפשנו כחוויה עוצמתית – בגלל החספוס של חיי הרחוב, הפעילות האינטנסיבית, המצוקה הכלכלית, והעובדה שהורינו היו עסוקים ב"מלחמת קיום" ולא היו להם די זמן ואנרגיה להשקיע בילדיהם.

במושגי התקופה כל בני החבורה שלנו נחשבו "פּוּשְטָקִים" ולהורינו היה ברור ש"טוב לא ייצא מאורח חיינו". בתוך כמה שנים כולם עזבו את השכונה. אחדים עברו דירה והאחרים נשלחו לפנימיות. אני נשלחתי לקיבוץ משמר העמק.